Carles Duarte
(1959)
El dios de la ternura
No
comienza el mundo:
existe y nos engendra.
existe y nos engendra.
No
tiene origen el tiempo,
tan sólo nos destruye.
tan sólo nos destruye.
Soy
un sueño de Dios.
Me
detengo a tocar los árboles,
abrazo el cielo,
camino entre la gente
con los labios abiertos,
dispuesta la piel a la caricia.
abrazo el cielo,
camino entre la gente
con los labios abiertos,
dispuesta la piel a la caricia.
Busco
el latido de los ojos,
el deseo, el miedo, el temor,
la luz que en los cuerpos se derrama,
las manos en su cuenco,
el tacto donde crece
el calor antiguo que nos dábamos.
Contemplo el fuego,
paladeo el alba y el poniente,
el sabor de la fruta.
el deseo, el miedo, el temor,
la luz que en los cuerpos se derrama,
las manos en su cuenco,
el tacto donde crece
el calor antiguo que nos dábamos.
Contemplo el fuego,
paladeo el alba y el poniente,
el sabor de la fruta.
Vuelo
con los pájaros.
Buceo con el pez.
Recorro las montañas.
Buceo con el pez.
Recorro las montañas.
Me
derramo en los cabellos del día.
Lo
he amado todo.
Lo he perdido todo.
Lo he perdido todo.
El
mundo me posee
y yo poseo el mundo.
y yo poseo el mundo.
Beso
la lluvia.
Venero
en todas partes al Dios de la ternura.
El Déu de la tendresa
No comença el món:
existeix i ens
engendra.
No té origen el temps,
tan sols ens errueix.
Sóc un somni de Déu.
M’aturo a tocar els
arbres,
abraço el cel,
camino entre la gent
amb els llavis oberts,
amb la pell disposada a la carícia.
Cerco el batec dels
ulls,
la por, el dolor, el
desig;
cerco la llum vessant-se
en cada cos,
les
mans on ens desem,
el tacte on descobrim
l’escalf antic que ens
guardàvem;
contemplo el foc,
assaboreixo l’albada i
el ponent,
el tast de cada fruita.
Volo amb l’ocell,
nedo amb el peix,
recorro les muntanyes.
M’escampo entre els
cabells del dia.
Tot
ho he estimat, tot ho he perdut.
El món em posseeix;
jo posseeixo el món.
Beso la pluja.
Venero arreu el Déu de
la tendresa.
אלוהים של רוך
העולםאינוחדש
הוא קיים יוצר אותנו
ואנו יוצריו
אין מקור לזמן
ההורס אותו ואתו לוקח
מאיתנו
חלומו של אל עודני
מתעכב בכדי לגעת בעצים
בחבקי את הרקיע ממעל
עובר דרך הקהל
בפה פעור
ועורי מוכן בכל עת
לליטוף האלוהי
תר אחר פעימות הלב
אשר במבט העיניים
מחפש את התשוקה ,את החשש ,והפחד
האור נשפך על גופי כמים
ידי נשטפות בקערתו
רק מהרצון לגעת בו
מתארכות גפי
גדלות כפות ידי
החום שזכרנו
הגוף שהצמדנו
כאשר קידשנו ובהינו באש
מתענג על השחר
בו הקצנו
על טעמו של הפרי
מעופי עם הציפורים
צלילתי בסמוך לדגים
מיקוד מבטי אל האופק
בהקיפי את ההרים
מפזר את שערות היום
יודע שאהבתי את הכל
ואת הכל כבר אבדתי
העולם הוא המחזקני בחיקו
ולי יש את עולם
נושק לגשם
מוכן למצוא גם אותך
בכל מקום בו הטבע
ממתיק סודותיו
אוהב את אלוהי הרוך
הוא קיים יוצר אותנו
ואנו יוצריו
אין מקור לזמן
ההורס אותו ואתו לוקח
מאיתנו
חלומו של אל עודני
מתעכב בכדי לגעת בעצים
בחבקי את הרקיע ממעל
עובר דרך הקהל
בפה פעור
ועורי מוכן בכל עת
לליטוף האלוהי
תר אחר פעימות הלב
אשר במבט העיניים
מחפש את התשוקה ,את החשש ,והפחד
האור נשפך על גופי כמים
ידי נשטפות בקערתו
רק מהרצון לגעת בו
מתארכות גפי
גדלות כפות ידי
החום שזכרנו
הגוף שהצמדנו
כאשר קידשנו ובהינו באש
מתענג על השחר
בו הקצנו
על טעמו של הפרי
מעופי עם הציפורים
צלילתי בסמוך לדגים
מיקוד מבטי אל האופק
בהקיפי את ההרים
מפזר את שערות היום
יודע שאהבתי את הכל
ואת הכל כבר אבדתי
העולם הוא המחזקני בחיקו
ולי יש את עולם
נושק לגשם
מוכן למצוא גם אותך
בכל מקום בו הטבע
ממתיק סודותיו
אוהב את אלוהי הרוך
העולםאינוחדש
(Traducción de Anat Hidekel)
Otros
poemas de
Carles Duarte
Grandes Obras de
1 comentario:
En una palabra: TERNURA. Y ese sentido ontológico-cosmogónico de ser uno con el universo.
Publicar un comentario